פרץ נ' מאפיית דגן עודי בע"מ ואח'

פסק דין

1.התובע, יליד 15.9.1961, הגיש תביעתו בגין נזקי גוף שנגרמו לו עקב תאונת עבודה שארעה ביום 29.8.2004, עת עבד במאפיה בחיפה, אשר מופעלת על ידי הנתבעת מס' 2, שבבעלות הנתבע מס' 2. הנתבעת מס' 3 בטחה את הנתבעם 1 ו - 2 בביטוח חבות מעבידים בכל זמן רלבנטי לתאונה.

2.בכתב התביעה טען התובע כי החל לעבוד אצל הנתבעת בחודש אוגוסט 2003, לאחר ראיון עבודה שנערך לו. התובע עבד במקום עד לחודש נובמבר 2003 ולאחר הפסקה קצרה שב לעבוד במאפיה בחודש אפריל 2004. לטענתו, ביום התאונה נדרש ללכת למחסן, הנמצא 30 - 50 מטרים מעבר לכביש בו נמצאת המאפיה, עם עגלת סופרמרקט ולהעמיס עליה שק סוכר בן 50 ק"ג, שק אבקת תפוחי אדמה בן 30 – 40 ק"ג ו - 4 דליי ריבה במשקל 18 ק"ג כ"א ולהביאם למאפיה, כל זאת לבדו. התובע פנה למחסן והחל להעביר את הסחורה מהמחסן החוצה אל העגלה שכן, לא ניתן להכניס את העגלה למחסן. לאחר שהעמיס את דליי הריבה ושקי אבקת תפוחי האדמה, פנה להעמיס את שק הסוכר. הוא הרים את השק באוויר והחל ללכת אל עבר העגלה שהיתה מחוץ לדלת המחסן. לאחר שיצא החוצה, חש כאב חד וחזק בגבו ושמע רעש מחוליות גבו. כשהשק בידיו, בקש מאדם שהיה בסמוך לעזור לו, וזה הוריד עימו את השק תוך כדי נפילת התובע. ארצה. אחת העובדות באזור הארוע נסתה לעסות את גבו של התובע ומישהו הודיע לאחראי במאפיה בשם צביקה אשר נקרא למקום והזמין אמבולנס אשר פינה את התובע.

3.התובע הובהל לבית החולים, שם אובחן כסובל מרגישות בגבו, הוא טופל בזריקת וולטרין ובסופו של דבר שוחרר לביתו, עם המלצה לחימום מקומי, טיפול בזריקות וולטרן בקופת החולים והמשך מעקב רפואי. למחרת פנה לקופת החולים, אז אובחנה רגישות רבה בעמ"ש מותני תחתון והגבלה קשה בכפיפה.

4.התובע טוען, כי יש להחיל על המקרה את סעיף 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), התשכ"ח - 1968. בנוסף טוען התובע, כי התאונה ארעה בשל רשלנות הנתבעת כמעבידה שלו, אשר לא תדרכה אותו בדבר אופן נשיאת משאות כבדים, לא ספקה לו אמצעים מתאימים, הנהיגה נהלי עבודה שגויים, העסיקה מנהל מאפיה שאינו מיומן, הטילה על התובע משימה מעבר ליכולתו, לא פקחה על עבודתו והנהיגה שיטת עבודה מסוכנת.

5.הנתבעים מצידם הכחישו בכתב ההגנה את נסיבות התאונה, כפי שתוארו בכתב התביעה אולם, לא נתנו גרסה משלהם לארוע.

6.חרף ארכות שניתנו לו, לא הגיש התובע חוות דעת רפואית מטעמו ולא הוכיח כי נותרה לו נכות כתוצאה מהתאונה. ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי קבעה כי לא נותרה לתובע נכות רפואית צמיתה כתוצאה מהתאונה.

7.בהתאם להחלטה מיום 25.5.2010, היה על הצדדים להגיש תצהירי עדות ראשית. התובע הגיש תצהיר שלו, תצהיר של גרושתו וכן, העיד מטעמו מר כספי יעקב, שכנו. מטעם הנתבעים, הוגש תצהירו של הנתבע מס' 2 בלבד. במהלך דיון ההוכחות שהתקיים בפני היום, נחקרו העדים והצדדים סכמו את טענותיהם בעל פה.

נסיבות התאונה ואחריות

8.במסגרת תצהיר העדות הראשית חזר התובע על הטענות בכתב התביעה. עוד הוסיף התובע כי תפקידו במאפיה היה מוכר מוצרים ולא סבל אולם, הוא בצע את שהורו לעשות שאחרת לבטח היה מפוטר. התובע נחקר ארוכות על תצהירו אולם, גרסתו באשר לנסיבות ארוע התאונה לא נסתרו. אף שעדותו של התובע באשר לנסיבות התאונה הינה עדות יחידה של בעל דין לפי סעיף 54 לפקודת הראיות, הרי שיש לה סיוע הן מן האמור בתעודת חדר המיון, בסמוך לאחר הארוע (נספח ב' לתצהירו של התובע) והן מטופס לב/250, אשר נחתם ביום 30.8.2004. התובע עשה עלי רושם טוב בעדותו ואני מאמין לדבריו בכל הנוגע לאופן ארוע התאונה. הנתבעת מצידה, לא הביאה עדים או ראיות אחרות שיזימו את גרסת התובע ומתצהירו של הנתבע מס' 2 עולה כי הוא כלל אינו מכחיש את ארוע התאונה ומכל מקום, הוא כלל לא נכח במקום בעת הארוע. אני קובע, אפוא, כי התאונה ארעה כגרסת התובע.

9.התובע טען, כאמור, כי יש להחיל במקרה הנדון את הכלל של "הדבר מדבר בעד עצמו", הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין. תנאי ראשון, מבין שלושה תנאים מצטברים, להחלתו של סעיף 41 לפקודה, הינו כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות אשר גרמו למקרה אשר הביא לנזק. בענייננו, התובע נתן גרסה מלאה לנסיבות ארוע התאונה, לרבות התייחסות ברורה לנסיבות הממשיות של המקרה, ולא רק לעצם אירוע הנפילה. לפיכך, לא מתקיים התנאי הראשון הקבוע בסעיף 41 לפקודה ואין מקום להחיל את הכלל בדבר היפוך נטל הראיה של "הדבר מדבר בעד עצמו" (ראה ע"א 8151/98 ביאטריס שטרנברג נגד ד"ר הארו צ'צ'יק, פ"ד נו(1) 539, 558).

10.אין חולק, כי מעביד חב חובת זהירות כלפי עובדו ואינני רואה צורך להרחיב על כך. בתוך כלל המסגרת של אותה חובת זהירות מצויות חובות המעביד לספק לעובד סביבת עבודה בטוחה, שיטת עבודה נאותה, אספקה של כלי עבודה המתאימים לאופי העבודה, מתן הדרכה לעובד, הן על אופן ביצוע העבודה והן על הסיכונים הספציפיים הטמונים בעבודה מהסוג אותה הוא נדרש לבצע ובשמוש בכלים המסופקים לו לצורך ביצוע אותה עבודה. המעביד איננו יוצא ידי חובתו באספקת אותם אמצעי מיגון והעברת הדרכה לעובדיו, אלא, עליו גם לפקח באופן יעיל על כך שננקטים כל אותם אמצעי הזהירות הדרושים לפי ההנחיות וההדרכות שהועברו לעובדים (ראה: ע"א 284/64 חרושת "אלבר" בע"מ נגד גולדמן, פ"ד יט(1) 371, ע"א 707/79 וינר את טיקו ואח' נגד אמסלם, פ"ד ל"ה(2) 209, 211 - 212, ע"א 741/83 חנן גוריון ואח' נגד פרץ גבריאל, פ"ד לט(4) 266, 271 - 272, ע"א 5425/97 עיריית קריית מוצקין נ' נטליה דביר, פ"ד נג(3) 172). לגבי שאלת צפיות הנזק בעת עבודה הכוללת נשיאת משאות כבדים, הרי שקיים סיכון ברור מעצם נשיאה של משאות במשקלים גבוהים מעין אלו שנתבקש התובע לשאת ביום התאונה. מדובר בעבודה שיש בצידה סיכון, ככל שהיא לא נעשית בצורה נכונה והיא דורשת הדרכה מתאימה ואספקת אמצעים מיוחדים, לרבות עגלות יעודיות, ופיקוח של המעביד, גם אם לא מדובר בפיקוח צמוד.

כפי שעולה מעדויות הצדדים, הרי שהתובע נשלח להביא את חמרי הגלם, במשקל גבוה בן עשרות קילוגרמים, בעזרת עגלת סופרמרקט, המצריכה ממנו לשאת את השקים מתוך המחסן, להעמיס אותם על גבי העגלה (שיש לה דפנות המקשות את ההעמסה) ולאחר מכן, להעבירה מרחק 30 מטרים למאפיה בצידו השני של הכביש. התובע נתבקש לעשות את העבודה בעצמו, ללא עזרה מעובדים אחרים. אמנם, העבודה במאפיה לא היתה זרה לתובע, שהרי שבבעלות משפחתו היה בעבר מאפיה שם עבד והוא הודה כי הוא מכיר את העבודה על בוריה. עם זאת, כפי שעולה מעדותו של התובע, הרי שהוא התקבל לעבודה בתפקיד של מוכר מוצרים ולא סבל ועבודת העמסת חמרי הגלם לא היתה חלק מהגדרת תפקידו. הנתבע מס' 2 עצמו העיד כי שכר את התובע עקב נסיונו בניהול מאפיה (עמ' 25, שורות 18 - 19 לפרוטוקול) ולא כסבל.

התובע לא חלק על כך שבמאפייה היו שתי עלות דו גלגליות, בעזרתן ניתן היה להעביר את הסחורה וכי שמוש באותן עגלות היה מקל את העבודה. לטענתו, אותן עגלות היו מיועדות להובלת משאות מסוג אחר והוא עצמו נשלח על ידי האחראי במקום בשם סמיר עם עגלת הסופרמרקט. אמנם, הנתבע מס' 2 העיד כי התובע היה עובד נאמן אשר בצע את כל מה שנדרש ממנו ונשמע להוראות הניתנות לו (עמ' 28, שורות 7 - 11 לפרוטוקול). אלא, שאין בכך כדי למנוע מהתובע מלהפעיל שכל ישר וליטול עימו למחסן אחת מהעגלות הדו גלגליות, אשר מיועדות להעברת משאות כבדים, גם אם הדבר יצריך ממנו יותר מהובלה אחת. בכך מתבטא אשמו התורם של התובע לתאונה.

11.מהראיות שהציגו הצדדים, עולה כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות הקונקרטית בה היא חבה כלפי התובע, בכך שלא הנהיגה נוהלי עבודה בטוחים, לא הדריכה את התובע, הורתה לתובע לבצע את העברת הסחורה באמצעות עגלת סופר מרקט, המצריכה הנפה של הסחורה במשקל גבוה ולא בוצע ולו פיקוח מינימלי על עבודתו של התובע, כל אלה, מקום בו היה עליה לצפות בנסיבות הקיימות את אירוע הנזק. גם אם היו במאפיה שתי עגלות דו גלגליות להעברת הסחורה, הרי שהנתבעת כשלה בכך שהורתה לתובע לעשות שמוש בעגלת הסופרמרקט דווקא ולא דאגה כי יטול עימו את העגלה המתאימה. בנוסף, היה על הנתבעת לצפות כי העמסת סחורה במשקלים גבוהים של כ - 50 ק"ג, הינה מעבר לכוחותיו של התובע. שמירה על בטחונו של עובד כוללת בתוכה גם את החובה למנוע ממנו מלבצע פעולות או עבודות מסויימות בהן הוא לא בקיא, או שהן מעבר ליכולתו ואשר יש בהן כדי לסכנו. מאידך, אני קובע את אשמו התורם של התובע לתאונה, כאמור, בשיעור של 20%.

נזקיו של התובע כתוצאה מהתאונה

מצבו הרפואי של התובע

12.כאמור, ממקום התאונה הובהל התובע לבית החולים, שם אובחן כסובל מרגישות בגבו, הוא טופל בזריקת וולטרין ושוחרר לביתו, עם המלצה לחימום מקומי, טיפול בזריקות וולטרן בקופת החולים והמשך מעקב רפואי. למחרת פנה לקופת החולים, אז אובחנה אצלו רגישות רבה בעמ"ש מותני תחתון והגבלה קשה בכפיפה. כפי שעולה מהתעודה הרפואית שניתנה לתובע ביום 30.8.2004, הרי שצילום עמ"ש מתני מאותו יום הדגים היצרות מרווחים בין חוליות L5-S1. עוד צויין "סימני מחלת שוירמן בעבר". הן התובע והן הנתבעת לא הגישו חוות דעת רפואיות ולא הוגש חומר רפואי נוסף, שיבהיר מהו הבסיס להערה בדבר מחלת שוימר. לא הוגש גם תיעוד רפואי שיעיד על בעיה רפואית אחרת כלשהי בגבו של התובע עובר לתאונה נשוא תביעתו. במסגרת ביקור זה, הופנה התובע לטיפולי פיזיוטרפיה.

הפסד השתכרות בעבר

13.עובר לתאונה השתכר התובע שכר ממוצע חדשי של 4,500 ₪ ברוטו. מעבר לתעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה מיום 30.8.2004, במסגרתה נקבע כי התובע אינו מסוגל לעבודה החל מיום התאונה ועד ליום 11.9.2004, לא הוצגו על ידי התובע אישורי אי כושר נוספים (כפי שעולה מטופס תביעה לתשלום דמי פגיעה – ת/1, בצירוף הודעת המל"ל מיום 30.1.2006, הרי שגם בפנייתו למל"ל, לא צרף התובע אישורי אי כושר נוספים). עם זאת, וחרף התיעוד הרפואי הדל יחסית, לאור אופי פגיעתו של התובע, אני מקבל את טענתו, לפיה לא היה מסוגל לעבוד במשך חודש ימים מאז ארוע התאונה. הדבר עולה גם מעדותה של גרושתו ומדבריו של השכן כספי, שעדותו אמינה עלי.